שיר של אחרי המלחמה –

מה עושים כש"מתברברים"?

פרדוקס הברבריות

מלחמתה של מדינת ישראל ברוצחים הנתעבים של החמאס היא, כפי שאמרו רבים, מלחמת הציוויליזציה בברבריות. אלא שמסתבר שהמלחמה בברברים, כרוכה בפרדוקס מטריד – הברברים אינם בוחלים בדבר ואינם כפופים לשום דין. הם טובחים בחפים מפשע, משתמשים בילדים כמגן אנושי ומתחבאים במרתפי בתי החולים. המראות והסיפורים אינם מרפים גם כעבור שנתיים. ניסיון המלחמה הקשה שעברנו מלמד, שלא ניתן להילחם בברבריות בשיטות "תרבותיות". כדי להכות ולהשמיד את האויב הברברי, אין מנוס מלפעול במרחבים שבהם הוא פועל – בקרב האוכלוסייה האזרחית, בתוך בתי הספר ובתי החולים, וממילא לפגוע בילדים, בקשישים ובבלתי מעורבים. המלחמה באויב פראי ומרושע מחייבת למנוע ממנו אספקה וכלכלה, שבאשמת אותה ברבריות מצמיתה, עלולה להפוך להרעבה של ילדים ותינוקות. בפשטות – הדרך היחידה להביס את הברבריות היא על ידי שימוש בשיטות ברבריות. 

נראה לי שזהו עומק מאמר חז"ל "משנתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע" (מכילתא דרבי ישמעאל פרשה יא). את הדברים הנוקבים הללו אומרים חז"ל לא על כוח אנושי, אלא כביכול על כוחו של הקב"ה בכבודו ובעצמו. משה דורש מן העם בעת מכת בכורות "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב), מתוך חשש שהמשחית האלוהי העובר ומכה במצרים במצוות ה', לא יצליח להבחין בין צדיקים לרשעים. כך היא דרכה של פורענות ומלחמה, היא כרוכה תמיד במחיר "סביבתי" כבד מאד. מי שמספר לעצמו שניתן להפעיל כוח מבלי לפגוע במי שלא אמור להיפגע, משלה עצמו. 

הציטוט המפורסם של ראש הממשלה יצחק רבין, המציע להילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם", משקף אף הוא את אותה תובנה פשוטה. דיני המלחמה, החוק הבינלאומי, זכויות האדם וכל אותם קריטריונים מוסריים, הם מותר התרבות מהברבריות. אך בחסות כל אותם גופים וארגונים תרבותיים ומוסריים, מצליחים הברברים לעמוד איתן. אין זה מקרה כי הנשיא האמריקני שחתום על המהלך המופלא של השבת החטופים החיים מידי רוצחי החמאס, הוא דווקא אדם שמידותיו האישיות מקולקלות ביותר בתחומים רבים – שמו קשור בעבירות מין ועבירות מס, באי תשלום חובות וברמאות. הוא רחוק שנת אור מנימוסים ועדינות, יושר והגינות, תקינות פוליטית ומנהל תקין. שמא אין זה מקרה כי דווקא הוא מצליח להגיע לתוצאות יפות מול הגרועים שבברברים? המנהיגים העדינים, הישרים והמאוזנים, אינם דוברים את השפה הדרושה כדי לנצח אויב ברברי.  

זהו פרדוקס הברבריות במלא עוצמו ותוקפו – הדרך היחידה למגר את הברבריות היא בשיטות ברבריות. אך כשהציוויליזציה נוקטת בשיטות ברבריות, היא עצמה נעשית ברברית. כך שעלול להיווצר מצב נורא שבו בין כך ובין כך, הברבריות תרים את ראשה. 

התורה של הרב אילעאי מדברת אליך? בואו נמסד את הקשר!

עם שיעור שבועי פיזי ודיגיטלי ועוד תכנים מיוחדים

להצטרפות לקהילת המנויים של תורה לבני אדם

לחצו כאן

"חנו מחוץ למחנה"

אין מלחמה עדינה, רגישה וצמחונית. הכרעת האויב כרוכה בתוקפנות ואלימות, הרס והרג, או כפי שאומר פזמון מפורסם שנעשה פופולרי מאד במלחמה – "חרבו דרבו". לכן, הרגעים שאחרי סיומה של המלחמה הם רגעים כה דרמטיים בחייה של אומה ובחייהם של אזרחיה. כשהצטמצם הצורך להפעיל כוח, כשהחובה "להיות ברברים" כבר אינה כה בוערת, מוטלת עלינו המשימה הדחופה להחזיר את התרבותיות למקומה הראוי. 

דוגמא טובה ומפתיעה לחשיבות העניין ניתן ללמוד ממלחמת מדיין, המתוארת בספר במדבר. לאחר הפגיעה וההתנכלויות לישראל מצד המדיינים, מצווה הקב"ה את משה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, ב). זוהי מלחמה אכזרית באויב אכזר. משה לא מסתפק בהכרעת הצבא המדייני אלא מצווה על לוחמיו – "הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף" (שם יז). אבל כששבים החיילים משדה הקרב, משה לא מקבל אותם בתרועות גיבורים ובמצעדי ניצחון אלא משלח אותם כמצורעים אל מחוץ למחנה ומצווה עליהם – "חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל" (שם יט). זהו אחד המסרים המורכבים והקשים להכלה בתורה כולה – הריגת אדם מטמאת את ההורג, אפילו כשמדובר בהרג של לוחמי האויב במצוות ה'. התורה דורשת להיטהר מן הטומאה הזו לאחר המלחמה, בטרם חוזרים למהלך החיים הרגיל. אין מדובר בפציפיזם או ברכרוכיות, ברחמנות על אכזרים או בבלבול מוסרי. מדובר בסימון גבול ומחסום לברבריות, לבל תזלוג משדה הקרב והקטל, אל מרחבי החיים והשגרה היומיומיים. 

מחירי המלחמה

ה"ברבריות" עלולה להכות בכל תחומי החיים. גם אלו שלכאורה אינם קשורים למלחמה כלל ועיקר. השנה החולפת (2024) שברה שיא שלילי של כ-20 שנה, במספר ההרוגים בתאונות דרכים, עם עלייה דרמטית של מעל 20% ביחס לשנה שלפניה. נתוני שנת 2025 אף הם אינם מעודדים בלשון המעטה. מספר הנרצחים בחברה הערבית הכפיל את עצמו תוך שנתיים, והשנה הנוכחית כבר שברהו את השיא המחריד של השנה החולפת, שעמד על 220 מקרי רצח. בנוסף, מאז תחילת שנת 2025 נרצחו בישראל 33 נשים – שיא שלילי של שנים רבות, והשנה עוד רחוקה מסיומה. 

אלו דוגמאות מעטות לתהליך ה"ברבריזציה" שעוברת חברה בצל מלחמה. גם בגלל הקצאת המשאבים הכספיים, האנושיים והביטחוניים לצרכים הצבאיים על חשבון צרכים חברתיים אחרים, גם בגלל הפניית הקשב לענייני המלחמה, אך גם בגלל הפיחות הזוחל בערכם של חיי אדם, נוכח מהדורות החדשות הנפתחות בכל בוקר ב"הותר לפרסום". הנפש האנושית הולכת ונעשית קהה כשהיא פוגשת שוב ושוב במוות ובהרג. את האדוות והמחירים רואים בין השאר בכבישים, בפשיעה הפלילית ובאלימות במשפחה. 

בתום פירוט דיני המלחמה בספר דברים, מביאה התורה את דין עגלה ערופה, אותה מחויבים להביא זקני העדה, כאשר נמצא חלל באדמה ו"לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא, א). נחמה ליבוביץ' מבארת מצווה זו באופן הבא –  "רצתה התורה כי באבדן אחד מבני האדם יזדעזעו כל רעיו ואחיו וישימו על לבם ויחקרו וידרשו ויפשפשו במעשיהם" (עיונים לספר דברים, פרשת שופטים). בהשראת דבריה של נחמה, מסביר הרב אלחנן סמט את שיבוץ מצוות עגלה ערופה דווקא לאחר כל דיני המלחמה – 

התוצאה ההכרחית של המלחמה, של כל מלחמה, היא זילות נוראה של חיי אדם. פרשת עגלה ערופה באה עם סיומן של פרשות המלחמה הציבוריות על מנת להזכיר ולאזן: ערכם של חיי האדם, ואפילו של אדם אחד, הוא אין-סופי, ועל חלל אחד שנמצא בשדה יש להרעיש מוסדות עולם. הרי למדת שקביעת פרשה זו במקום זה דווקא היא מחאה כבושה נוספת כנגד המלחמה ותוצאותיה – כנגד זילותם של חיי אדם. (סדרם ומגמתם של דיני המלחמה, באתר ישיבת הר עציון). 

בעגה הצבאית, הביטוי "להתברבר" הוא כינוי לתופעה שבה חייל מאבד את דרכו במהלך ניווט. העצה היעוצה למי ש"התברבר", היא לשוב על עקבותיו, לנקודה האחרונה שבה ידע בוודאות היכן הוא נמצא, ומשם לתכנן את דרכו ומהלכיו. דומני שגם חברה ש"התברברה" בעת מלחמה, זאת אומרת שייתכן שדבק בה שמץ מן הברבריות, צריכה לחזור לנקודה שבה הייתה לפני שכל זה אירע לה, ומשם להתאמץ ולחשב מסלול מחדש. 

התורה של הרב אילעאי מדברת אליך? בואו נמסד את הקשר!

עם שיעור שבועי פיזי ודיגיטלי ועוד תכנים מיוחדים

להצטרפות לקהילת המנויים של תורה לבני אדם

לחצו כאן