יהדותה של המדינה

הרהורים הלכתיים על שותפות אזרחית במדינה היהודית

במדינת ישראל השסועה והמקוטבת של שנת תשפ"ב, מתנהל ויכוח עתיק, כואב ורווי משברים על "זהותה היהודית של המדינה". ספר החוקים של מדינת ישראל מלא בחוקים המבקשים לשוות למדינה צביון יהודי, וענייני דת ומדינה הפכו להיות לשון המאזניים שעל פיה יישק דבר, הממליכה מלכים או מפילה קואליציות. הציר המארגן של רבים מפולמוסי דת ומדינה בישראל הוא הציר הדתי-חילוני. כאשר בקוטב האחד עומדים שומרי ההלכה ובקוטב השני מי שאינם רואים את עצמם כמחויבים לציוויה. לכן, אני מבקש להתמקד במאמר זה במקומה של ההלכה בפולמוס הדתי-חילוני, להציע הגדרה הלכתית למושג מדינה יהודית, ולהתייחס לקשיים שמעלה הגדרה זו.

המוטיבציה המרכזית לכתיבת הדברים היא הרושם המתמשך כי הצד החילוני בדיון חש שדרישות הדתיים "מוגזמות" ומבקשות לנצל את כוחן הפוליטי לכפייה של אורחות חייהן על מי שאינם מעוניינים בכך, בעוד הצד הדתי בדיון חש כי דרישות החילונים אינן מאפשרות ליהודים המבקשים לשמור תורה ומצוות להיות שותפים בבניינה וקיומה של מדינת ישראל מבלי להידרש לעבור על אמונתם. מאמר זה מבקש להציע תשתית ראשונית למודל הלכתי שיאפשר שותפות דתית מלאה במדינה יהודית, תוך הדגשת עקרונות שאינם ברי פשרה מנקודת מבט הלכתית, ובד בבד יצמצם למינימום את הכפייה והגבלת החירות של אזרחי המדינה שאינם שומרי מצוות. הדברים שלהלן אינם מוצר מוגמר, אלא בגדר של קריאת כיוון ומצע לדיון. 

אני מבקש להגדיר את הדיון ב"יהדותה של המדינה" כמתייחס רק לאופן שבו מתנהלים מוסדות המדינה הרשמיים שקיום המדינה תלוי בהם, בכל הנוגע לדרישות ההלכה. שאלות הנוגעות לשמירת הלכה בחיי הפרט של אזרחי המדינה אינן חלק מהגדרת המדינה כיהודית. יהודים עוברי עבירות היו חלק מעם ישראל לאורך כל הדורות אם מעט אם הרבה, ושאלת היחס כלפיהם נותרה שאלה של קרוביהם וקהילותיהם. מאז שגלתה סנהדרין מלשכת הגזית ארבעים שנה קודם חורבן בית המקדש (ר' תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח, עמוד ב) , הפסיקו ה"מדינה" והשלטון המרכזי לעסוק בשמירה המצוות של יחידים בעם ישראל ודינם נותר מסור לשמים. לדעתי, ראוי ונכון כי גם כך יהיו הדברים במדינה היהודית המודרנית – אל לה לעסוק בשמירת המצוות של אזרחיה ולהתערב בחקיקה בכל הקשור לחייהם הפרטים בצנעה או בפרהסיה. אלא רק במקרים ובמצבים שבהם התנהלות של מוסדות המדינה הרשמיים מתנגשת עם דרישות ההלכה. 

ביתר פירוט – מהותה של "מדינה יהודית" אינה בסוגיות כדוגמת חוק החמץ או חוקי המעמד האישי, המעניקים להלכה סמכות על חייו הפרטיים ועל חירותו של האדם החי במדינה. אלא במציאות המקובלת לפיה משרדי הממשלה אינם עובדים בשבת וכי מוסדות המדינה מאפשרים לעובדים בהם לשמור שבת כהלכתה, אלא אם הפעילות כרוכה בסכנת נפשות וכדומה. את ההבחנה החשובה בין שמירת הלכה על ידי מוסדות המדינה לבין שמירת הלכה על ידי אזרחי המדינה הפרטיים, קל להבין על ידי התבוננות בהתנהלות הצבא – צה"ל מחויב להגיש לחייליו אוכל כשר בלבד, אך כל חייל, אפילו הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, רשאי לצאת מחדר האוכל הצבאי בתום ארוחה בשרית ולרכוש לעצמו בשק"ם גלידה חלבית. הצבא, ככלל, אינו עוסק בשאלה האם חייל ספציפי אוכל כשר או שומר שבת, אך המערכת הצבאית בכללותה שומרת שבת וכשרות, למעט במקרה של אילוצים וצרכים מבצעיים.

גם את שאלת הצביון והפרהסיה של המדינה ראוי לדעתי להשאיר ל"כוחות השוק" החופשיים ולא להתערבות המחוקק. "צביון" כשמו כן הוא – מילה ארמית שפירושה "רצון". וממילא, אם העם רוצה, אין צורך בחקיקה, ואם אינו רוצה, חקיקה לא תועיל. להצגת חמץ בפומבי במהלך חג הפסח ישנה השלכה על התרבות והאווירה ברחוב הישראלי, ולחוקי הנישואין בארץ יש משמעות מרחיקת לכת על חייהם של לא מעט זוגות. אך על המדינה היהודית לוודא כי מוסדותיה הרשמיים, אינם עוברים על ההלכה או מאלצים את אזרחי ישראל לעבור על ההלכה, הא ותו לא. את התנהלות החיים בבתי האזרחים כמו גם בחוצות העיר, עליה להותיר לבחירתם של האזרחים. מנקודת מבט הלכתית, העובדה כי יהודים אחרים אינם מתנהלים על פי ההלכה, בביתם או אפילו בראש חוצות, אינה פוגעת ומגבילה את חייהם של שומרי תורה. לצביון והנוהג ברחובות יש משמעות רגשית, פוליטית וחברתית, אך מפריזמה הלכתית אין בכך עניין. 

במציאות בה חלק מעם ישראל שומר הלכה בהקפדה, חלק אחר שומר עליה למחצה לשליש ולרביע, וחלק אחר מקפיד שלא להקפיד עליה, ההגדרה המוצעת כאן ליהדותה של המדינה כשמירת הלכה על ידי מוסדות המדינה עשויה להיות שנויה במחלוקת. מה גם שבקרב שומרי ההלכה קיימות אינספור מחלוקות בשאלה מהי אותה הלכה ומהו האופן שבו נכון וראוי לשמור ולקיים אותה. אלא שבצד המחלוקת חשוב להבין כי שותפותם של שומרי הלכה בקיום המדינה מותנית במידה רבה בכך שמוסדות המדינה, במיוחד אלו שקיום המדינה תלוי בהם ואינו אפשרי בלעדיהם, יתנהלו על פי ההלכה. ההלכה המקובלת אוסרת הנאה ישירה או עקיפה מעבירות. אם קיום המדינה נקנה בחילול שבת או אכילת טריפות ללא היתר, יתקשו יהודים שומרי מצוות לקחת חלק במדינה היהודית. הבחנה זו חשובה להבנה – אין דומה הדיון על נישואין אזרחיים, תחבורה בשבת, או על חוק החמץ, לדיון על כשרות בצבא או על שמירת שבת בעבודות תשתית של רכבת ישראל או נתיבי איילון. העובדה שמי שמעוניין בכך יוכל להירשם כנשוי גם אם לא התחתן כדת משה וישראל או העובדה שמי שרוצה להנות מחמץ יוכל לעשות זאת ברחובות קריה, אינה פוגעת בשמירת ההלכה של כלל היהודים בישראל. אך מציאות שבה פעילות הצבא, שבלעדיו לא ייתכן קיום המדינה, או עבודות תשתית ציבוריות שבלעדיהן לא תיתכן תנועה ברחבי הארץ, ייעשו בניגוד להלכה, מאלצות את שומרי התורה להפוך בעל כורחם לשותפים במה שנתפס על ידיהם כעבירות חמורות. 

קיצורו של עניין, על פי הצעה זו – מוסדות המדינה הרשמיים ופעילויות הנעשות על ידי המדינה, יקפידו על שמירת הלכה בכל הקשור לפעילותם השוטפת כדוגמת שמירת שבת וכשרות, אך המדינה לא תעסוק כלל בסוגיות הלכתיות שאינן של מוסדותיה הרשמיים, בין אם מדובר במרחב הפרטי ובין אם מדובר במרחב הציבורי, ותותיר את אלו לרצון והחלטת כלל הציבור והפרטים החיים בה.

התורה של הרב אילעאי מדברת אליך? בואו נמסד את הקשר!

עם שיעור שבועי פיזי ודיגיטלי ועוד תכנים מיוחדים

להצטרפות לקהילת המנויים של תורה לבני אדם

לחצו כאן

האמנם ניתן לקיים מדינה יהודית מודרנית על פי ההלכה?

אף אם נקבל את ההגדרה המצומצמת המוצעת לפיה "יהדותה של המדינה" באה לידי ביטוי בשמירת הלכה של מוסדותיה הרשמיים שקיומה תלוי בהם, נמצאנו עומדים מול בעיה קשה ומורכבת בתוך עולמה של ההלכה המודרנית פנימה. עם קום המדינה, עוררה הקמתם של צבא ומשטרה, בתי חולים, גופי תעשיה וחקלאות כמו גם מערכות תקשורת, משרדי ממשלה ועוד, את השאלה הנוקבת כיצד יפעלו גורמים אלו בשבת. מחד, חלק ניכר מן הפעילות המתבצעת על ידי הגופים הללו אינה בגדר של "פקוח נפש", המתיר לעבור על איסורים חמורים בשבת. מאידך, לא יעלה על הדעת  כי מערכות אלו יפעלו בששת ימי המעשה בלבד. כך למשל – ברור לכל כי חלק בלתי מבוטל מפעילות המשטרה בשבת אינו עונה להגדרה של "פקוח נפש" – שהרי לא ניתן להגדיר כל דו"ח תנועה, רישום ביומן ואף מרדף אחר גנב כ"סכנת נפשות". מאידך, צמצום או ביטול פעולת המשטרה בשבת, מעלה ספק בדבר היתכנות קיומה של מדינת ישראל, שהרי לא ניתן לקיים מדינה בלא משטרה הפועלת סביב השעון. 

יסודה של הבעיה נעוץ בחידוש העצום שבעצם כינונה של ריבונות יהודית. מציאות זו, המתקיימת לאחר למעלה מאלפיים שנים של היעדר עצמאות לעם היהודי, גלגלה אתגר גדול לפתחו של עולם ההלכה. רובה המוחלט של ספרות ההלכה שבידינו, נכתב ועוצב בגלות, תחת שלטון זר, בעת בה ישבו ישראל מעורבים בין האומות. למעשה, כמעט ואין בידינו עדויות מהימנות לאופן שבו נשמרה ההלכה בימים המעטים בהם זכה עם ישראל לעצמאות מדינית – בימי הבית הראשון ובתקופת החשמונאים. משתי התקופות הללו, כמעט ואין בידינו מקורות הלכתיים או היסטוריים היכולים לתת מענה ברור לשאלה כיצד נחלבו בשבת הפרות ברפת המלכותית של שלמה המלך, או לשאלה כיצד התנהל בימי חג ומועד צבאו המפואר של יהודה המכבי. היעדרם של מקורות הלכתיים והיסטוריים שכאלו, עורר לדיון את השאלה הנוקבת האם ניתן בכלים ההלכתיים שבידינו, לתת מזור לכלל השאלות ההלכתיות הכרוכות בקיומה של מדינה יהודית עצמאית.

סמוך לתקומת מדינת ישראל בשנת שבו"ת (1948), התגלע בתוככי הציונות הדתית, קבוצת שומרי ההלכה הרואה את עצמה מלכתחילה כשותפים לכינונה של המדינה, דיון סוער בשאלה זו. בשני צדי המתרס נצבו שני הוגים ציונים-דתיים: הרב משה צבי נריה וסבי הפרופסור ישעיהו ליבוביץ'. טענתו המרכזית של פרופ' ליבוביץ' הייתה כי הלכות שבת המצויות בידינו התגבשו "על רקע ההנחה של מציאות היסטורית מסוימת – העדר עצמאות מדינית ופונקציות מדיניות לעם ישראל והעדר חובות אזרחיות לאדם מישראל בהווה הריאלי. והנחה זו נעשתה תנאי הכרחי לעצם אפשרות קיומה של שבת זו" (כל הציטוטים מדברי פרופ' ליבוביץ' במאמר זה, לקוחים ממאמרו "השבת במדינה כבעיה דתית", שפורסם בקובץ "יהדות עם יהודי ומדינת ישראל"). אשר על כן, מסיק פרופ' ליבוביץ' כי האיסורים וההיתרים הכלולים בהלכות שבת אשר בידינו "אינם מתווים קו ואינם נותנים הוראה לעבודה בשירותי המדינה והחברה בזמן הזה". כנגד טענותיו אלו בדבר אוזלת ידה של ההלכה ביחס לשאלות ההלכתיות שמעוררת המדינה המתהווה, טען הרב נריה כי אמונתנו בנצחיות התורה כוללת בתוכה גם את הביטחון בדבר "יכולתה לפתור את כל השאלות בכל הדורות לרבות שאלותיה של מדינת ישראל שהוקמה בשנת תש"ח" (כל הציטוטים מדברי הרב נריה במאמר זה לקוחים מתוך קונטרסו "הלכות שבת והליכות מדינה").  

כבר במחלוקת בסיסית זו, ניתן לראות הדים לקולות המלווים את המחלוקת הזו לכל אורכה. בעוד הרב נריה טוען טענה רוחנית כללית בדבר כוחה של התורה וההלכה לתת מענה לכל מציאות אשר תהיה, טוען פרופ' ליבוביץ' טענות מציאותיות ספציפיות על היעדרם של פתרונות לבעיות הנידונות. הרב נריה טוען טענה אפריורית, כי לחכמי ההלכה צריך להיות מענה לכל בעיה, בעוד פרופ' ליבוביץ' טוען טענה אמפירית, בהצביעו על בעיות שלא ניתן להן מענה הלכתי. 

 הרב נריה טען כי הדרישה לכונן כלים הלכתיים חדשים שלא שיערום אבותינו היא טענה "רפורמית" המבקשת "להתאים את התורה לחיים". דא עקא, שנראה שלא דייק מר בטענותיו של פרופ' ליבוביץ' משתי סיבות: האחת, במקומות רבים יצא פרופ' ליבוביץ' חוצץ כנגד המבקשים "להתאים את הדת לצרכי המדינה" ( ר' למשל מכתבו החריף, "זמן שלושת ימים", בספר – "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ'", עמ' 339) וטען שיסוד אמונתנו נעוץ בכפיפות האדם לתורה ולא להיפך. השנייה, בניגוד לטענה הרפורמית המבקשת לשנות את יחסה של התורה למציאות, ולהתיר את שהיה אסור, טוען פרופ' ליבוביץ' כי בנושא הנידון לא מדובר בשינוי יחס התורה וההלכה למציאות, אלא בהתייחסותם למציאות חדשה שלא הייתה מוכרת עד היום כלל וממילא אין בספרות ההלכה המסורתית כל התייחסות אליה. משל למה הדבר דומה – פוסקי ההלכה שהורו לברך "בורא פרי האדמה" על פרי הפסיפלורה, כאשר הגיח פרי זה לעולמנו, לא שינו את יחס התורה למציאות של פירות האילן והאדמה, אלא חידשו דין ביחס למציאות שלא הייתה מוכרת לעולם ההלכה עד אותו זמן.

עם זאת, פרופ' ליבוביץ' דורש אמנם ליצור כלים הלכתיים חדשים, אך לא מבהיר די הצורך באיזה אופן יכוננו אותם כלים. שהרי, גם לדידו, חייב להיות עוגן תורני שעליו יתבססו כלים אלו, שיחבר אותם לשאר ענפיה של תורת ישראל ולמסורת ישראל סבא. אם כן, הדרא קושיא לדוכתה – מהו אותו עוגן שאינו ניתן לערעור, חידוש או שינוי שעליו יש להתבסס בכינון הכלים ההלכתיים החדשים שבו הוא מעוניין. אם להמשיך בדרך המשל דלעיל, הרי שעל אף היעדר התייחסות הלכתית לפרי הפסיפלורה, ברור לכל מהם היסודות ההלכתיים בהלכות ברכות הפירות שעל פיהם ניתן להכריע בסוגיה חדשה זו, אך לא ברור כל עיקר מהם היסודות ההלכתיים על פיהם ייכתבו הלכות מדינה המדוברות.

גוי של שבת?

אחד מסלעי המחלוקת שבין האישים הוא שאלת ההסתמכות על נכרי לביצוע פעולות הכרחיות בשבת. פתרון זה היה נפוץ ביותר לאורך שנים רבות עבור בעיות שונות שהתעוררו בעולם ההלכה. הקמתה של מדינת ישראל "טרפה את הקלפים" בשימוש בפתרון זה. בגולה, הופעלו רוב מערכות החיים היומיומיות בידי נכרים, מציאות שהובילה את היהודים להסתמך על שכניהם הגויים בכל ימות השבוע. אך טבעי היה שגם בשבת ייעשו מלאכות הכרחיות בידי גוי. עם קום המדינה נוצר מצב בו מערכות חיוניות מופעלות כולן בידי יהודים ופעמים רבות אין בנמצא נכרי שיוכל להפעילן בשבת, אלא אם יוגדר כי מערכות אלו יעסיקו נכרים על מנת להפעילן בשבת. 

פרופ' ליבוביץ' ראה בהסתמכות על נכרים פגיעה אנושה בכבוד התורה. הוא חשש כי פתרון זה יעורר "התמרמרות ושאט נפש" בציבור שומרי המצוות וחשש כי "ניסיון לפתור את בעיית השבת במדינת ישראל בעזרת גוי של שבת, יתקבל על ידי הציבור ובפרט ע"י הנוער כהוכחה לקשר בין התורה ובין הגלותיות". טענה חריפה זו, על אף שאין בה ערעור על ההתכנות ההלכתית של פתרון זה, מניחה כאקסיומה כי יש לשאוף לכונן מדינה יהודית שאינה תלויה בשום דרך בגויים אשר סביבותינו. הרב נריה ערער על הנחת יסוד זו, הרואה כאידיאל מדינה ליהודים בלבד. לדבריו, "הגויים כולם, בני נח, מוכרים כאזרחים רצויים לא רק בעולמו הרחב של הקב"ה אלא גם בארצו הנבחרת, בארץ הקודש". ולכן מסיק הרב נריה, כי "בניין תעשיה מסוימת על יסוד הכרח מציאותו של מספר מצומצם של גרים תושבים, איננו עומד בסתירה לשום מצוה דתית ולשום הרגשה דתית". זאת ועוד, הרב נריה מביא כתנא דמסייע לדבריו את העובדה כי בסמוך להקמתה, נסמכה מדינת ישראל רבות על תמיכת הגויים, בנשק, בהכשרה ובטכנולוגיה, ותמה – "וכי גוי של טכניקה מותר וגוי של שבת אסור?"

כנגד טענתו של הרב נריה, יצוין כי יש הרואים גם בתלות הצבאית והטכנולוגית פגיעה בעצמאות הלאומית, מה גם שתלות זו הינה זמנית ונעשית בדיעבד בניגוד לתלות בתחום ההלכתי שנעשית מלכתחילה ובאופן קבוע. עם זאת, יש לזכור שגם פרופ' ליבוביץ' מסכים כי פתרון זה קביל מבחינה הלכתית לעילא ולעילא, ומבחינה זו הרי הוא כלי הלכתי כבד משקל ויעיל מאד לפתרון בעיית השבת במדינה ויש לדון האם טענת ה"כבוד הלאומי" ראויה להציב תכתיבים בפני עולם ההלכה.

 היתרים בדיעבד

היבט נוסף, בו טוען פרופ' ליבוביץ' טענה דומה לזו שטען ביחס ל"גוי של שבת" הוא ביחסו למציאת היתרים בדיעבד לשאלת השבת במדינה. לדבריו – "התורה לא תהיה כח ציבורי במדינה ולא גורם חינוכי בנוער, אם עמדתה במדינה תבוסס על הגישה ששירותיה החיוניים של המדינה... הם אסורים לכתחילה ומותרים רק בדיעבד". לכן דורש הוא ממוסדות ההוראה ההלכתיים לקבוע "מה הם השירותים והעבודות הציבוריים שמצווה לקיימם בשבת" ומזהירם פן יהפכו ל"בתי חרושת לייצור היתרים לפי הזמנה". למעשה, שב פרופ' ליבוביץ' ורואה בהיעדרם של כלים הלכתיים חדשים והמשך ההסתמכות על היתרים דחוקים בדיעבד, כקישור שבין התורה והגלות. זאת משום שלדידו, דרך הלכתית שכזו רואה בעצם קיום המדינה אילוץ, הדוחק את עולם ההלכה ל"פינה" ואין לעולם ההלכה "פרוגרמה קונסטרוקטיבית חיובית" לאופן שבו רצוי שתתנהל מדינה יהודית בשבת.

מן העבר השני, רואה הרב נריה באור חיובי את הדרך של דחיקת היתרים בדיעבד לבעיות בהלכות שבת המתעוררות במדינה. לשיטתו – אותה "פרוגרמה חיובית" עליה מדבר פרופ' ליבוביץ', המבקשת לקבוע מלכתחילה מהם הפעולות שייעשו בשבת במדינה היהודית, מוותרת למעשה על ערך יסודי וחשוב של שמירת השבת באופן מדוקדק. הרב נריה סבור כי "אנו מחפשים דרכים כיצד למעט את שטח דחיית השבת הנחוץ לקיום המדינה, כיצד לשמור על שטח קדושת השבת והיו לאחדים בידינו – השבת והמדינה". 

נראה כי יסוד המחלוקת בין האישים בנושא זה קשור בפרשנות שנתנו למושגים "לכתחילה" ו"דיעבד". הרב נריה כתב כי  "יקרה לנו המדינה ויקרה לנו השבת והיינו רוצים מאד שיתקיימו שתיהן... זהו הלכתחילה, אך בתוקף הכרח המציאות, דוחה לפעמים קיום המדינה את השבת, מטעמי ביטחון, רפואה וכו'." יוצא אם כן, כי לדעתו מלכתחילה במציאות אידיאלית אין כל צורך לחלל שבת במדינה היהודית וניתן לאחוז בזה וגם מזה לא להניח את ידינו ורק "המציאות האובייקטיבית של בעיות בטחון חיצוני ופנימי, כופה עלינו התנגשויות בין המדינה ובין השבת". מאידך, פרופ' ליבוביץ' סבור כי גם בעולם אידיאלי ומלכתחילה קיימת התנגשות מהותית בין קיום המדינה לבין שמירת השבת. ניתן לומר כי בעוד הרב נריה מציג חזון אוטופי הרואה בכל מציאות חיינו "דיעבד" וסבור שקשיי הקיום האנושי וצרכי הרפואה, הביטחון ודומיהם אינם נצרכים מלכתחילה, מציג פרופ' ליבוביץ' חזון ריאלי הסבור שמושג ה"לכתחילה" איננו מתייחס לאוטופיה שבה אין מחלות ואין מלחמות, אלא למציאות חיינו על קשייה ובעיותיה. 

כיצד יתחולל השינוי?

בהישירם מבט הצופה פני עתיד, סבור כל אחד מההוגים כי המפתח לשינוי מצוי במקום אחר. פרופ' ליבוביץ' סבור כי בעיית השבת במדינה היהודית תוכל לבוא על פתרונה רק בידי הציבור הדתי ומוסדותיו. הוא סבור כי עיקר הסכנה הצפויה לשבת במדינה נובעת מ"חוסר ישעה ואזלת ידה של היהדות הדתית הרשמית ושל נציגותה הציבורית ללחום למענה מלחמה של ממש". כמו כן, הוא מבקר חריפות במאמרו את פוסקי ההלכה שנמנעו מלהציע פתרונות מערכתיים לשאלות שנשאלו וחלף זאת המליצו לשואליהם "לדרוש שחרור מעבודתם בשבת, ז.א. לדרוש שיהודים אחרים יעבדו במקומם בשבת". את חיצי הביקורת יורה פרופ' ליבוביץ' כלפי הממסד הדתי וממילא טוען הוא כי שם טמונים זרעי הפתרון.

מנגד, סבור הרב נריה כי שורש הבעיה נעוץ דווקא בציבור החילוני. לדבריו, רמיסת השבת במוסדות המדינה לא נגרמת, כטענתו של פרופ' ליבוביץ', מפני שהממסד הדתי לא הציע תכנית שמאפשרת את קיומם בשבת, אלא מפני ש"יהודים מחללי שבת קובעים את צורת ביצוען של המשימות החיוניות... ומכריחים את הציבור הדתי לפרוש מלהשתתף במילוי אותן משימות". הרב נריה תולה את קיום הבעיה בכך ש"בראש משרד החוץ עומד יהודי שאינו שומר תורה" וסבור שכאשר "יעבור השלטון לידה של היהדות הדתית", הרי שתתקיים המערכת כהלכה. אשר על כן, רואה הרב נריה את הפתרון הכללי לבעיה הנידונה, שוב בהצגת חזון אוטופי – "אנו מאמינים כי המפנה העיקרי יבוא בסופו של דבר דרך שינוי היחס היהודי אשר יחול בהשקפתו של הציבור הלא דתי." לדידו, ביום בו יכיר הציבור החילוני בכך שתורה ומצוות הם "נשמת חייהם של ישראל ועניינה החיוני של המדינה כולה", או אז, ייפתרו מאיליהן כל בעיות ההלכה הנידונות.

הצד השווה בשתי הטענות הוא בכך ששני ההוגים מטילים את האחריות על גופים שהם עצמם אינם נמנים עליהם. הרב נריה תולה את פתרון הבעיה בציבור החילוני ואילו פרופ' ליבוביץ' תולה את הפתרון בפעילות הרבנות והממסד הדתי, גופים שלאורך כל חייו התנגד והסתייג מהם. מאז כתבו שני ההוגים את דבריהם, זרמו מים רבים בנחלי השבת והמדינה וסוגיות אלו עמדו שוב ושוב במבחן המציאות, הטופחת על פני שניהם. בניגוד לדבריו של פרופ' ליבוביץ' השכיל הממסד הדתי, במיוחד בענייני צבא ובטחון, למצוא פתרונות רבים שאינם מתבססים על כך שהפעילות בשבת תתבצע ע"י מחללי שבת. ניתן לומר כי הרבנות הצבאית, תחת שרביטו של הרב גורן ושאר הרבנים הצבאיים הראשיים, הובילה לכך שחייל שומר תורה יכול לשרת כמעט בכל תפקיד בלא חשש. מן הצד השני, בניגוד לדבריו של הרב נריה שסבור היה כי כאשר בראשות משרדי הממשלה הרלבנטיים יעמדו שרים שומרי מצוות, יבוא מזור לכל הבעיות הללו, הרי שבשבעים השנים שחלפו מאז שכתב הרב נריה את דבריו שימשו מספר שרים שומרי מצוות כשרים הממונים על מערכות אלו אך בעיות רבות לא באו על פתרונן. בעת כתיבת שורות אלו עומד בראש ממשלת ישראל יהודי חובש כיפה, אך בניגוד לחזון שהעמיד הרב נריה, טרם עוצבה בידינו השפה ההלכתית שתאפשר למוסדות המדינה לפעול במציאות על פי ההלכה מבלי להידרש לעבור עליה. 

המחלוקת ממרחק 70 שנה

תמורות רבות חלו מאז נחלקו הרב נריה ופרופ' ליבוביץ' בשאלת שמירת השבת במדינה היהודית. סוגיות שונות מצאו את פתרונן ואחרות צצו ועלו. הפתרון המערכתי, אליו הטיף פרופ' ליבוביץ' לא נוצר ובכל זאת בעיות רבות נפתרו באופן מעשי. מאידך, קיימות בעיות רבות, שקשה לראות כיצד תבואנה על פתרונן בכלים ההלכתיים המקובלים שבכוחם כה האמין הרב נריה.

נראה כי אם נבקש להרחיב את המבט על מחלוקתם של שני אישים אלו, נגלה כי לא רק בפרטי ההלכות ובשאלת יישומם של הפתרונות נחלקו, אלא גם בשאלות השקפה עקרוניות. שאלת מקומם של "כבוד התורה" ושל ה"כבוד הלאומי" כשיקולים הלכתיים, שאלת החזון האוטופי אליו שואפת כל שיטה וצורת ההסתכלות בעולם מתוך הנחות אפריוריות או מתוך מבט ריאלי.

אפשר ושני קולות אלו, על אף הסתירה החזיתית ביניהם, עשויים ליצור דווקא מרקם הרמוני ולהשלים זה את זה. דבריו של פרופ' ליבוביץ' מהווים זרז לשינוי, תמורה ופתרון הבעיות, החסר במידת מה במשנתו של הרב נריה. מנגד, דבריו של הרב נריה מספקים מסגרת בת יישום לפתרון הבעיות העומדות על הפרק מבלי לעורר התנגדויות חריגות ומבלי לשנות סדרי בראשית, כפי שרצה פרופ' ליבוביץ'. 

חסרונה הגדול של כל אחת מהשיטות הוא יתרונה הגדול של חברתה. כך למשל – יתרון גדול של שיטת הרב נריה הוא בהיותה פועלת בתוך השדה ההלכתי הקיים ומאפשרת לכל רב קהילה זוטר לתת מענה הלכתי לשואליו מבלי להידרש למהלכים דרמטיים הדורשים את הסכמת גדולי החכמים שבדור. חסרונה של השיטה הוא בכך שחלק מהבעיות לא יוכלו לבוא על פתרונן באופן הזה. חסרון זה מקבל מענה במשנתו של ליבוביץ' המציע פתרון רחב וכולל, אך חסרונו הוא בכך שהוא דורש שידוד מערכות וכינון כלים הלכתיים חדשים הדורשים את הסכמת המנהיגות הרבנית המובהקת ואינם מסורים לידיו של כל רב קהילה פשוט הנדרש לשאלות אלו ביום-יום. 

נהרות של דיו נשפכו מקולמוסיהם של פוסקי הדורות האחרונים בניסיון להציע פתרון לאופן שבו יתנהלו מוסדות המדינה היהודית בשבת. הרב ראטה, הרב הרצוג, הרב ישראלי, הרב גורן ורבים נוספים, הציעו כיווני מחשבה הלכתיים לקיומם של שירותים חיוניים כדוגמת משטרה וצבא, בתי חולים ותשתיות לאומיות בשבת, גם במקרים שאינם נחשבים ל"פיקוח נפש" בהגדרתו המקובלת בהיסטוריה ההלכתית. עם זאת, וכפי שכבר הוסבר לעיל, טרם מצאו כל השאלות את פתרונן. 

למרות זאת, מפרספקטיבה של שני דורות ניתן לומר כי חלק מהבעיות המעשיות והקונקרטיות שתוארו במאמריהם של פרופ' ליבוביץ' והרב נריה נפתרו מאליהן. תהליכי המחשוב והתקשורת החדשים, האוטומציה שהחליפה חלק ניכר מהמלאכות שנעשו ביד אדם, כמו גם המעבר הגורף מנורות להט לנורות LED, פתרו או הקלו חלק מהשאלות ההלכתיות בשבת באותם ענפים חיוניים נדונים. פעולות שבעבר היו כרוכות בחילול שבת נעשות היום באופן אוטומטי, ופעולות שהיו כרוכות במלאכה האסורה מדאורייתא (כדוגמת הדלקת נורת להט הנחשבת לדעת רוב הפוסקים כ"הבערת אש") הפכו לאסורות באיסור קלוש מדרבנן (כדוגמת הדלקת תאורת LED). תהליכי האוטומציה וה"דרבניזציה" של רבים מאיסורי השבת, ריככו וצמצמו חלק מהבעיות והאתגרים ובמידה רבה הפחיתו את הלחץ והדרישה מצד שומרי ההלכה שבשטח להציע פתרון רחב וכולל לאתגרי השבת במדינה היהודית. עם זאת, פשוט וברור כי עוד רבה הדרך למתן מענה לכלל האתגרים העולים בשדה זה.

מבט חדש על השותפות במדינה

ההלכה שבידינו, כפי שעולה ממחלוקתם של הרב נריה ופרופ' ליבוביץ' ולמרות התמורות הטכנולוגיות הרבות שחלו בעשרות השנים האחרונות, אינה נותנת מענה לכלל הבעיות והסוגיות ההלכתיות הנדרשות כדי לקיים את מוסדות המדינה כהלכה. עובדה זו מעמידה את הציבור שומר ההלכה בפני בעיה, משום שבהיעדר פתרון הלכתי מניח את הדעת לכלל הבעיות, פעילותם של כמה ממוסדות המדינה הרשמיים שקיום המדינה תלוי בהם, כרוך באיסורים הלכתיים וממילא שותפותו של ציבור שומר הלכה בקיומה של המדינה הופכת לכרוכה בהנאה מאיסורים הלכתיים. 

במציאות שכזו, אין מנוס כי אחת לזמן מה, תתגלע מחלוקת סוערת בקרב החברה הישראלית בנוגע לסוגיות הנוגעות לשמירת הלכה על ידי מוסדות המדינה. המפלגות הדתיות נוהגות לצאת חוצץ כנגד מציאות שכזו, בדרך כלל סביב סוגיות הקשורות לשמירת שבת – מעבודות תשתית במסילות הרכבת או בנתיבי אילון ועד להעברת משחן אדיר ממדים בכבישי ישראל, בעוד הציבור החילוני טוען מנגד, במידה רבה של צדק, כי "אין ברירה" ולא ייתכן כי פעילויות אלו יעוכבו או ישובשו מטעמים דתיים. בצד הצמצום והריכוך שחלו בעוצמת והיקף הבעיה בדורות האחרונים, ניתן להציע כיוון מחשבה נוסף שעשוי להפחית את עוצמת הלהבות של אש המחלוקת הבוערת סביב סוגיות אלו.

כאמור, אחת הסיבות המרכזיות לקיומם של דיונים סוערים אלו הוא העובדה שבהיעדר פתרון הלכתי מניח את הדעת, מתקשים שומרי מצוות לראות בעצמם שותפים בחיי המדינה. אפשר וחלק מהפתרון נעוץ בחשיבה מחודשת של מושג השותפות בין הקבוצות השונות המהוות חלק מן המדינה היהודית. למרות דיוננו הארוך במושג המורכב "יהדותה של המדינה", אין להתעלם מהעובדה שאף שישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית" כרבע מאזרחיה אינם יהודים. מציאות זו היא עובדה מוגמרת שבתום יובל ומחצה לכינונה של המדינה אין עוד להרהר אחריה. ממילא אי אפשר להכחיש את העובדה שהמדינה היהודית אינה שותפות בין יהודים שומרי תורה לאלו שאינם מקפידים בשמירת חוקיה, אלא גם שותפות בין יהודים לשאינם יהודים. ספרות ההלכה מלאה בהתייחסויות למציאות שבה מתנהלת שותפות בין ישראלים לנכרים (ר' למשל שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמה) ועוסקת בהרחבה באופן שבו ניתן ורצוי לקיים שותפות זו על פי ההלכה. אף שישנם גדרים ודינים מפורטים לעניין, ההלכה מכירה באפשרות של עסק שיהודי שותף בו המחלל שבת מתוקף היותו גם בבעלות של נוכרי. אמנם רבו הדקדוקים לגבי האופן שבו יש לחלק את הרווחים המגיעים מהעבודה הנעשית בשבת, אך פוסקי ההלכה לא משכו ידם ממציאות זו ואפשרו אותה מלכתחילה. שותפות של אדם שאינו יהודי כמובן אינה מתירה ליהודי לעבור עבירה כלשהי, אך היא יוצרת הצדקה הלכתית לעצם הפעילות בשבת עבור גוף שאדם יהודי שומר תורה רואה את עצמו כחלק ממנו. 

במובנים רבים, מדינת ישראל דומה לעסק שכזה – שותפותם של מיליוני אנשים שאינם יהודים במדינה היא עובדה מוגמרת, וכל ניתוח הלכתי של המציאות צריך להכיל גם את ההכרה ביסוד הזה. הציבור הדתי ונציגיו הפוליטיים נזעקים בצדק כל אימת שמוסדות המדינה עוברים על ההלכה, לא רק בגלל שהם כואבים לראות שישנם יהודים שאינם מקיימים את מצוות התורה. בזאת, כידוע, אין כל חידוש. עיקר הזעקה הוא על רכיב ה"שותפות" שבעניין ומתוך התנגדות לכך שהעבירות נעשות על ידי מוסדות שבהם שותפים יהודים שומרי תורה וממילא האיסורים נקראים על שמם והם מוצאים את עצמם נהנים ומעורבים בדברים המנוגדים לעיקרי אמונתם. ההבנה כי כל מוסדותיה של מדינת ישראל הם למעשה שותפות נרחבת גם עם מי שאיננו יהודי, עשויה לצמצם את הקושי באותן סוגיות שטרם נמצא עבורן פתרון הלכתי מניח את הדעת. אין בכך בשום אופן בכדי להתיר ליהודים לעבור על איסורי תורה, אך אפשר שיש בכך בכדי להפחית את הלחץ מצדם של גורמים דתיים לראות לעצמם את החובה למנוע את הדבר בכל כוחם.  

במובן מסוים יש בכיוון מחשבה זה הרחבה של המושג "גוי של שבת" שנדון בהרחבה מוקדם יותר במאמר זה. ההישענות על גויים ככלי לפתרון בעיות הלכתיות הוא חד מסלעי המחלוקת שבין פרופ' ליבוביץ' לרב נריה. בעוד הראשון התנגד לכך נחרצות בטענה שיש בכך הודאה עגומה בטענה לפיה לא תיתכן מדינה שכל אזרחיה יהודים, טען חברו שאין בלבנו שום שאיפה למדינה ללא נכרים כלל. במבט מפוכח לאחר 70 השנים שחלפו מאז אותה מחלוקת, נראה כי מוסכם ומובן כי המציאת הממשית מצדדת בשיטתו של הרב נריה. 

במובנים רבים, רעיון השותפות בין יהודים לנכרים משוקע עמוקות באתוס הקדום של המדינה היהודית עוד מימי דוד המלך שמגייס לצבאו גיבורים מקרב עמי הארץ, כדוגמת צלק העמוני ואוריה החתי (ר' למשל שמואל ב, פרק כג). וכן בבריתות שכורת שלמה המלך עם חירום מלך צור (ר' מלכים א, פרק ו), שבאות לידי ביטוי בשותפות בין שלמה לחירום ואנשיו בבניית בית המקדש. חיבורים אלו מעידים כי מנקודת מבט מקראית, המדינה האידיאלית אינה מדינה של יהודים בלבד המתנהלת בידי עם ישראל לבדו, וכי שותפות עם הנוכרים שסביב, אפשרית ואפילו רצויה. 

במשנתו של כל אחד מן ההוגים הללו קיים רובד של חזון ורובד מציאותי. פרופ' ליבוביץ' מביט בהלכה מתוך חזון רחוק המבקש לחולל בה תמורות משמעותיות ומביט במציאות במבט ריאלי המנסה לפעול בה כפי שהיא. הרב נריה, מביט בהלכה במבט מציאותי ומבקש לפעול במסגרתה כפי שהיא, אך מביט במציאות מתוך חזון אוטופי רחוק. אפשר והניסיון לחבר בין אוטופיה וריאליות הן ברובד ההלכתי והן ברובד המציאותי, בין משנת הרב נריה למשנת פרופ' ליבוביץ', הוא המפתח לכינונה של שבת כהלכתה במדינה היהודית. שמא גם החיבור שבין יהודים לשאינם יהודים, יכול להפוך לנו בנושא זה מצרה לרווחה – ולראשונה לא להיחשב לחלק מהבעיה אלא דווקא לחלק מהפתרון.

התורה של הרב אילעאי מדברת אליך? בואו נמסד את הקשר!

עם שיעור שבועי פיזי ודיגיטלי ועוד תכנים מיוחדים

להצטרפות לקהילת המנויים של תורה לבני אדם

לחצו כאן